(נכתב לפני כחודש)
זה פרק ראשון בסדרה שאולי תהיה ואולי לא, הכל תלוי בגורמים שמחוץ לשליטה של מערכת הבלוג, ואשר במסגרתו שמנו יד, על היומנים האישיים של גרגמל הרשע, מהסדרה הנשכחת של היצורים הכחולים, הדרדסים, אשר המאפיין הכי בולט שלהם, היה נאיביות על גבול הטמטום האבסולוטי, שתואם ככפפה את כללי ההתנהלות בעידן הזה, שנכפה לאחרונה על כולנו.
היצור התבוני היחיד בקרבם, היה דרדסאבא, הזקן והמבוגר מכולם, והוא שהושיע מדי פרק בסדרה, את הקולגות הכחולות המאוסות שלו, שסיבכו אותו ואת עצמם במיני צרות בלתי נחוצות לגמרי. ברקע כמובן, כל החבורה נרדפה על ידי גרגמל, הנרגן הנצחי, שלעולם, אבל לעולם לא הצליח להזיק להם בשל תושייתו האין סופית של דרדסאבא.
...
היומן של גרגמל - פרק ראשון.
(מיקרו).
סוף סוף הצליחו להרגיז אותי, וכנרגן נצחי, שנולד נרגן, או הפך לכזה בשלבים התחלתיים של חייו, ושלא באשמתו כמובן, כמו שכל נרגן שמכבד את עצמו, יגיד לכם בחדות והחלטיות, כפי שנרגנים יודעים להגן הן על נרגנותם והן על הנסיבות שבהן הם נהיו כאלה.
וכלל לא חשוב מי הרגיז אותי, כי בעצם אני צריך להודות לו, או לה במקרה הספציפי הזה, וזה למרות שקוראים לה יוליה, והיא מצוידת במבטא רוסי, שמרכך כל נרגן, אם עוד נותר בו שמץ של ליבידו, וזה פחות או יותר מצב הצבירה שלי, עם נטייה מדאיגה לרגרסיה במשאב היקר והמתכלה הזה.
אולם זה גם משו הוליסטי, שקשור, איך לא, לסטאטוס הכרונולוגי שלי בעולם הזה, לפיו הקרבה היחסית שלי ליום מותי, הוא הפרמטר היחיד להעריך מה אני שווה בעצם בעיני העולם ובעיני עצמי. (כמה סלבריטי בני שישים פלוס אתם מכירים).
כך יוצא, כי הזכויות שלי, למרות מה שכתוב במגילת זכויות כזאת או אחרת, ולמרות כל מה שלימדו אותי בשיעורי האזרחות בעת שעוד היו כאלה, תלויים קודם כל במספר הימים שנותרו לי עד הפגישה המכרעת עם מלאך המוות, ורק אחרי זה, מתחילים למנות כל מיני מעלות פחות נחרצות, כמו למשל כמה כסף אני הולך להשאיר לשארים שלי, ולכמה אנשים אני יכול להציק עדיין.
יוצא איפה שאם אתה נרגן פרטי, כמוני, שאינו מתקרב בהונו לזה של וורן באפט, אתה לא ממש נחשב בשום פורום, וכל התנועות המיותרות שאתה עושה ותעשה במה שנותר מן החיים שלך, מזכירים את התנועות של מי שהתמזל מזלו לטבוע בימת אנטרקטיקה, במקום שאיש לא פקד אותו מעולם לפניו, כך שהסיכוי שמישו יראה את תנועות המצוקה שלו, הוא מספר בלתי קיים מבחינה סטטיסטית, ובמילים אחרות, זה מצב קלאסי ש"אם אין אני לי מי לי", במובן הכי אבסולוטי שיש, כי בעת שאתה טובע, האחרון שאפשר לצפות ממנו לישועה, זה אתה עצמך.
אולם במחשבה שנייה, אתה מבין פתאום, שזה היה בעצם המצב שלך כל החיים, רק לא היית מפוקח מספיק, כדי להבין ובעיקר להפנים את המציאות הזאת, שקצת קשה להתנהל איתה ביום יום.
ודווקא הגילוי הזה, וחדות האבחנה של Old Age, הופכים את שארית החיים שלך, לגיהינום גרוע ממה שציפית, ואתה מקנא בסתר לבך במעט שבורכו במתת מאוד בלתי סמפטי של הגיל השלישי, או במני בישין שקשורים למחלות, לא עלינו, שמעבירות את החולים בהן, לעולם שכולו טוב, הרבה לפני הביקור הרשמי של המלאך המוות.
כך בעולמו של הנרגן, יש גם פן מאוד אופטימי, שמסוגל לראות באלצהיימר למשל, סוג של ניצחון או לפחות כיפוף יד זמני, למלאך המוות.
וכן, בתוך עננת הנרגנות, אמרתי משו אופטימי, לפיו יש גם צדדים חיוביים לזקנה, אם הראיה המפוקחת יותר של הצרות שלך, נחשבת ליתרון בעיני מישו בעולם הזה, זולתך.
אבל אלו קיטורים פרטיים, ואתם שמכירים אותי, יודעים שאין כמעט מצב, שבו אני אסייג מתקפה נרגנת כמו זו, בלי לראות עולם ומלואו שנצבע בשחור גם כן, אולי לרגל ארועה כזה או אחר, שלא קשור בי במישרין, אלא לכולנו, במובן הלאומי לפחות, על פי הגדרתו השרירותית ביותר של המושג הזה, שנשענת על הצבע של תעודת הזהות ש"הם" ואני, מחזיקים בידנו.
אז כך:
(מקרו).
בערבות אמריקה הצפונית, בעת שהג'נוסייד של האינדיאנים היה התחביב הכי מקובל על החלוצים שישבו את הקרקע, שהייתה, אך במקרה בבעלות אינדיאנית, נדדו מיני קוסמים, ספק רופאי אלילים בינות לריכוזי האוכלוסייה החדשים, ומכרו למהגרים רפואות שהיה בכוחם לרפא כל חולי.
כך החזירו לעיוורים את ראייתם, ולמשותקים את יכולת התנועה, הכל במסגרת סוג של תיאטרון בלירה, שבו גם הם וגם הקהל, ידעו שהמשותק הוא בעצם רץ מרתון שנח לרגע, והעיוור , סייר, (SCOUT), של הצבא האמריקאי בחופשה.
בערך באופן זה אני רואה את הכותרת הגדולה של השבוע שחלף, במסגרתו, נתניהו גילה את האור, ואנחנו, כפי הנראה עשינו עוד כמה צעדים אחורה.
...
עברו שבועות מעת הנאום של נתניהו, ובארזים נפלה שלכת, וגם מיטב הפרשנים בעיתונים שלנו, אלה המודפסים וגם הדיגיטליים, (מה שכולל בעיני גם את הטלוויזיה), בלעו את הפיתיון של האיש הזחוח, וטענו שראו את האור, על אף הסייגים, למרות שמה שהם ראו היה במקרה הטוב סוג של פטה מורגנה.
מרוב שהורגלנו כי הטרנד של ה - RETRO, הוא טרנד לגיטימי, הם זיהו בשינון חוזר בחצי פה, של איש חסר מעוף אחד באוניברסיטה פשיסטית, של מילים שנאמרו לפני עשור ויותר, על ידי מנהיגי המדינה הזאת, (לרבות הוא עצמו, ויותר מפעם), בפורומים מחייבים בעבר, סוג של הישג לאומי ואישי למרות שלפי המקובל במשטר דמוקרטי, הממשל הנוכחי, אינו רשאי לחזור בו מהסכמות של קודמיו ברמות של מחויבויות בין לאומיות.
אולם אלה זוטי דברים לעומת דברי ההבל של בעלת הבנק הגדול במדינה, שטוענת כי חייה מתנהלים תוך התקשרויות אינטנסיביות בינה לבין ישויות אקס טריטוריאליות, ולהתקשרויות האלה כמובן זליגה מסוימת לדרך קבלת ההחלטות שלה, שעשויות לעשות שמות בגוף פיננסי מספיק גדול, כדי לגרום לכולנו לפשוט את הרגל.
במסגרת הדחקות של השבוע שחלף, צריך לציין בהבלטה, איש אחד גדול מידות, שנבחר לעוד ועוד קדנציות, בעת ששלוחיו בעשרות, בארץ צפונית אחת, ממתינים למותם בטרם עת, עקב פאשלה שמסתמנת כאחת הגדולות בתולדות גופי המודיעין שלנו, ותוך אמירה לגמרי מיותרת, שהמהפכה באיראן, הן מהומות רחוב שיחלפו בלי להותיר את השפעתן על איראן או עלינו. (הידד על הנבואה, למרות שכולנו יודעים למי היא ניתנה, אבל השאלה שאני שואל אותה, למה ולמי הקביעה הזאת נחוצה בעצם. האם האיש הוא מהמר, ואם דבריו יתגשמו במקרה, הוא ישתמש בזה כארגומנט לבחירה לעוד קדנציה, ואם לא, FUCK OFF, למי במדינה המחורבנת הזאת אכפת ממה שאומר ראש המוסד בעצם).
ויש כמובן את חברת הכנסת ציפי חוטיני הנכבדה, שביקשה 10 דקות עם אובמה, אשר יספיקו לה, כך טענה, לא רק לשנות את דעתו על המזרח התיכון, אלא גם להעביר אותו על דתו, לפחות לדת האוונגליסטית, שהיא למי שלא יודע, הדת של היותר אידיוטים באמריקה, שמאמינים באמת ובתמים, כי אנחנו היהודים, נביא להם את הגאולה, למרות שהרגנו להם את הקודמת. (אני מאמין בסתר ליבי, שהיא תוציא מדעתה הרבה מאוד זולתים, זמן רב לפני שתצליח לעשות זאת לאובמה).
ואיך נשכח את שר החוץ שלנו, ליברמן יקיר העם, שכתב אישום יוגש נגדו במהלך החודש הקרוב, שאמר כי "התנחלויות אינן מכשול לשלום" כך טען במהלך ביקור באמריקה.
נכון, אדוני שר החוץ אתה ממש צודק, הן אינן מכשול לשלום עם האיסלנדים, הם כל כך שקועים בצרות שלהם, שאלה שלנו, כולל האידיוטים שמנהלים אותנו ועל ההבלים שהם פולטים מידי יום, ממש לא מעניינים אותם.
אז ברוח האופטימית הזאת, אגלה לכם, ממה נולד הפוסט הזה.
אחרית דבר.
במהלך המתנה בת 10 דקות ליוליה עם המבטא הרוסי, חשבתי אם בתור לגיהינום, אליו אנחנו מגיעים על בטוח, יש מזכירה של ממש, או שמא גם שם יש רק מענה קולי, ואם זה מענה קולי, אני מת לדעת, מה היא אומרת.
כותב, מבקר ומייחל.
